ביוני 1967 כבשה ישראל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. בחודשיים שלאחר מכן היא ערכה מפקד אוכלוסין, לפיו נכחו באותה עת בשטחים אלה כמיליון פלסטינים: כ-660 אלף בגדה המערבית וכ-350 אלף ברצועת עזה. נתונים אלה אינם כוללים את פליטי 1967 הפלסטינים שנמלטו או שגורשו על-ידי ישראל במהלך המלחמה ולאחריה.

ביוני 1967, מיד לאחר כיבוש השטחים, ישראל סיפחה כ-70,000 דונם מהגדה המערבית לשטחה המוניציפלי של ירושלים, בניגוד למשפט הבינלאומי. גבולותיה החדשים של העיר שורטטו כדי להתאים לאינטרסים הפוליטיים, הדמוגרפיים והכלכליים של ישראל, במטרה להבטיח רוב יהודי בירושלים. זאת באמצעות השארת אזורים פלסטיניים צפופי אוכלוסין מחוץ לגבולות העיר והכללתם של אזורים דלים באוכלוסייה. שטחה המוניציפאלי של ירושלים בתקופת השלטון הירדני (כ-6,000 דונם) היה רק חלק קטן מהשטח שסופח ורובו (כ-64,000 דונם) היה שייך ל-28 כפרים ופרברים פלסטיניים בסמוך לעיר. קראו עוד

מאוגוסט 1967 עד מאי 1975 הכריזה ישראל על מיליון וחצי דונם – למעלה מרבע משטח הגדה המערבית (26.6%) – שטח צבאי סגור, האסור בכניסת פלסטינים ללא היתר מיוחד. האיסור לא נאכף באופן מידי או אחיד, אולם היקף השטחים שנסגרו ופריסתם הגיאוגרפית העידו על כוונת ישראל להשתמש בהם בעתיד לצרכיה שלה.

ב-1 באוגוסט 1967, פחות מחודשיים לאחר תחילת הכיבוש, הכריזה ישראל על תשעה אזורים בבקעת הירדן שטח צבאי סגור. תוך זמן קצר הוכרזו שני שטחים צבאיים סגורים נוספים באזור לטרון, וכן רצועה צרה לאורך גבולה המזרחי של בקעת הירדן. עד סוף אותה שנה הכריזה ישראל על כמעט 685,000 דונם בגדה שטח צבאי סגור.

ב-1970 הכריזה ישראל על שטח צבאי סגור בשטחים המשתרעים מיריחו עד הקצה הדרומי של הגדה. לאחר מכן סגרה ישראל כמה שטחים נוספים בצמוד לקו הירוק, ועד אמצע שנות ה-70 כבר נחסמה רשמית גישתם של פלסטינים ל-815,000 דונם נוספים. קראו עוד

בעשור הראשון לכיבוש הקימה ישראל בגדה המערבית (להוציא מזרח ירושלים) כמעט 30 התנחלויות ובהן כ-4,500 מתנחלים. ההתנחלות הראשונה – כפר עציון – הוקמה כבר בספטמבר 1967 על ידי ממשלת המערך. לאחריה הוקמו התנחלויות באזורים שנתפסו כבעלי חשיבות ביטחונית ושהאוכלוסייה הפלסטינית בהם הייתה יחסית דלילה. אזורים אלה – שהיוו כמחצית משטח הגדה – כללו את בקעת הירדן, גוש עציון, שטחים מסביב לירושלים, רוב מדבר יהודה ורצועת שטח בדרום הר חברון. קראו עוד

שני כבישים ראשיים תחמו את האזור שבו הוקמו רוב ההתנחלויות בתקופה זו: כביש אלון, שנסלל בשנות ה-70 לאורך המדרונות המזרחיים של במת ההר; וכביש 90, שאליו הוסיפה ישראל מקטע חדש באזור צפון ים המלח, כדי לאפשר תנועה בין ההתנחלויות לישראל.

במזרח ירושלים הפקיעה ישראל יותר משליש מהקרקעות שסיפחה, רובן בבעלות פלסטינית פרטית, והקימה עליהן התנחלויות שהוגדרו על-ידי הרשויות כ"שכונות" ישראליות. בשנים הראשונות לכיבוש הוקמו באזורים אלה שמונה שכונות. קראו עוד

ברצועת עזה הכינה ישראל את "תכנית חמש האצבעות", שנועדה לשבור את רצף ההתיישבות הפלסטיני באמצעות הקמת ארבעה גושי התנחלות באזורים נרחבים ולא מפותחים שהוגדרו רכוש ממשלתי על ידי השלטון הקודם – המצרי – ברצועה. ה"אצבע" הדרומית ביותר תוכננה בפתחת רפיח, מעבר לגבולה הדרומי של רצועת עזה, בסיני שהייתה גם היא תחת כיבוש ישראלי באותה עת. מ-1970 ועד 1973 הקימה ישראל ברצועת עזה ארבע התנחלויות בשלושה מאזורים אלה.

משנת 1969 ועד 1997, בעיקר בשנות ה-80, ישראל הכריזה על כ-340,000 דונם (כ-6% משטח הגדה המערבית) כעל שמורות טבע. במסווה זה של הגנה על הסביבה, ישראל מגבילה את הפיתוח הפלסטיני בשטחים אלה ואוסרת על בנייה, על רעיית צאן ועל חקלאות חדשה.

גם באזור שסופח לירושלים הסתמכה ישראל על טיעונים סביבתיים לכאורה כדי להגביל את הפיתוח הפלסטיני: ב-1974 הקימה ישראל את הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים" אשר חולש על כ-1,100 דונם – יותר ממחציתם נמצאים באזורים שסיפחה ישראל לעיר. הגן – שמקיף את העיר העתיקה וכולל חלקים משכונת סילוואן – צמצם את השטח הזמין לפלסטינים לצרכי פיתוח. קראו עוד

בעשור הראשון של הכיבוש בנתה ישראל התנחלויות על קרקעות פלסטיניות פרטיות, עליהן השתלטה בטענה שהן נחוצות ל"צרכים צבאיים". לצורך כך, הוצאו צווי תפיסה צבאיים לכ-31,000 דונם בגדה המערבית.

לאורך השנים נמנע בג"ץ מלהתייחס לאי חוקיותן של ההתנחלויות. עם זאת, פסק דין משנת 1979 הקשה על ישראל להמשיך ולהקים התנחלויות על קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית. כדי להתגבר על מכשול זה פיתחה הממשלה רעיון חדש: אדמות פלסטיניות יוכרזו "אדמות מדינה", אז ניתן יהיה להשתמש בהן לצורך הקמת התנחלויות. באמצעות שכתוב של הוראות החוק ופרשנות שונה מזו שהיתה מקובלת עד אז לחוקים קיימים, יצרה ישראל מסלול מהיר להכרזה על אדמות מדינה שאיפשר להכריז כך גם על אדמות שהיו בבעלות פלסטינית פרטית או קולקטיבית תחת המנדט הבריטי והשלטון הירדני.

משנת 1979 ועד 1992 הוכרזו מעל ל-900,000 דונם אדמות מדינה בשיטה זו, וכמעט כולן הוקצו להתנחלויות. מאז הוכרזו כמה אלפי דונם נוספים אדמות מדינה. בצירוף הקרקעות שכבר היו מסווגות כאדמות מדינה תחת השלטון הירדני, כיום ישנם בגדה המערבית, תחת שליטה ישראלית מלאה, כ-1,200,000 דונם של "אדמות מדינה", המהווים 22% משטח הגדה. קראו עוד

בשטחים שהוכרזו אדמות מדינה הקימו ממשלות הליכוד (בשנים 1988-1984 בקואליציה עם המערך) כמאה התנחלויות נוספות באזורים המיושבים בצפיפות על-ידי פלסטינים, זאת במטרה לייצר תנאים גאוגרפיים ודמוגרפיים שיחסמו כל ניסיון עתידי לערער על שליטת ישראל באזור.

מיקומן של ההתנחלויות חילק את הגדה המערבית לאורך קו פרשת המים (במת ההר) ובאזורים הצמודים לו, ויצר "מסדרונות התנחלות" שביתרו את רצועת הגבעות המערביות של הגדה. באופן זה, שברו ההתנחלויות את רצף ההתיישבות הפלסטיני, השתלטו על המרחב הכפרי והגבילו את אפשרויות הפיתוח של היישובים הפלסטיניים.

כדי לאפשר תנועה בין ההתנחלויות ובינן לבין ישראל, סללה הממשלה חמישה כבישים מהירים החוצים את הגדה ממזרח למערב, המובילים מהקו הירוק לכבישים החוצים את הגדה מצפון לדרום. בשנות ה-80 וה-90 סללה ישראל גם עשרות כבישים לאורך צירים חדשים, כדי לאפשר גישה להתנחלויות ללא מעבר בערים ובכפרים פלסטיניים. קראו עוד

במהלך תקופה זו ישראל הקימה גם 12 התנחלויות חדשות ברצועת עזה ושלוש "שכונות" נוספות במזרח ירושלים.

מתנחלים מעבדים כיום מעל ל-100,000 דונם של קרקעות פלסטיניות בגדה. עיבוד אדמות חקלאיות על ידי מתנחלים משמש את ישראל כדי להשתלט על קרקעות פלסטיניות נוספות ולבסס את שליטתה בשטחי הגדה. השתלטות על שטח וניכוסו באמצעות עיבוד חקלאי היא פחות מוחלטת וקבועה מהקמת מבני קבע. ואולם הוא מחייב השקעה פחותה באופן משמעותי של זמן ומשאבים וככזה הוא מהווה אמצעי משלים, זול וזמין, להרחבת השטח הנמצא בשליטת ההתנחלויות.

בשנותיו הראשונות של הכיבוש יכלו פלסטינים לנוע בין השטחים לבין ישראל כמעט ללא הגבלות: עשרות אלפים עבדו בישראל, פלסטינים מהגדה, מרצועת עזה ומישראל ניהלו ביניהם קשרי משפחה, סטודנטים מהרצועה למדו באוניברסיטאות בגדה ובין כל האזורים התנהלו קשרי מסחר ענפים.

בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, החלה ישראל לדרוש מכל פלסטיני שביקש להיכנס לישראל או למזרח ירושלים להצטייד בהיתר אישי מהמנהל האזרחי. המדיניות החדשה הוחלה בהדרגה, עד שבסופו של דבר הוטל סגר מלא על הגדה המערבית (מלבד השטחים שסופחו לישראל) ועל רצועת עזה. בשלב זה הציבה ישראל מחסומי קבע בין שטחה הריבוני לבין רצועת עזה ושטח הגדה, ובין מזרח ירושלים המסופחת לשאר הגדה. במקביל, הקשיחה ישראל משמעותית את התנאים לקבלת היתר.

מדיניות זו פיצלה את השטחים הפלסטיניים לשלושה אזורים נפרדים – הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים – שהתנועה ביניהם הוכפפה לחלוטין לרצונה של ישראל. קראו עוד

בין השנים 1993 ל-1995 חתמו ממשלת ישראל ואש"ף על הסכמי אוסלו. בשנת 1994, במסגרת הסכם אוסלו א', הסיגה ישראל את כוחותיה מערים וממחנות פליטים פלסטיניים ברצועת עזה, וכן מהעיר יריחו בגדה המערבית. אלה הועברו, באופן פורמלי, לשליטת הרשות הפלסטינית שהוקמה באותה העת.

בשנת 1995, במסגרת הסכם אוסלו ב', חולקה הגדה המערבית כולה (מלבד העיר חברון) לשלושה אזורים על בסיס שיקולים דמוגרפיים, שאינם משקפים מציאות גיאוגרפית או את המרחב הפלסטיני.

במסגרת חלוקה זו, אזורים שהיו מיושבים בצפיפות על-ידי פלסטינים הוגדרו כשטחי A ו-B והועברו – גם הפעם באופן פורמלי בלבד – לשליטה מלאה או חלקית של הרשות הפלסטינית. שטחים אלה אינם רציפים אלא פזורים ב-165 "איים" מנותקים בכל רחבי הגדה. שאר השטח, כ-60% מהגדה המערבית, הוגדר שטח C ונותר תחת שליטה ישראלית מלאה. שטח זה הוא רציף וכולל את כל ההתנחלויות וכמעט את כל עתודות הקרקע של הפלסטינים.

ישראל נתלית בחלוקה זו של הגדה על מנת לטפח את האשליה שהרשות הפלסטינית היא האחראית העיקרית לניהול חייהם של מרבית התושבים הפלסטינים בגדה המערבית. ואולם למעשה היא ממשיכה לשלוט בכל השטח ובכל תושביו כבעבר:

כל בנייה חדשה בשטח C – כולל הקמת בתי מגורים ומפעלים, הנחת תשתיות מים או סלילת כבישים – מחייבת את אישורה של ישראל. זו, מצדה, אוסרת כמעט לחלוטין על בנייה פלסטינית בשטח C: קבלת היתר בנייה היא משימה כמעט בלתי אפשרית, גם כשמדובר בבנייה עבור פלסטינים הגרים בשטחי A או B. קראו עוד

בנוסף, ישראל ממשיכה לשלוט בכל המעברים המחברים את הגדה עם ישראל ועם ירדן, וכן בכל הכבישים המובילים לשטחי A ו-B. ישראל מנצלת את שליטתה זו כדי להגביל את חופש התנועה של הפלסטינים כראות עיניה – ובכלל זה היא חוסמת כבישים באופן זמני או קבוע, או מעכבת פלסטינים במחסומים זמן ממושך – ומנהלת משטר היתרים נוקשה ושרירותי המשפיע על כל תחומי חייהם. קראו עוד

בשנת 1994 הקימה ישראל גדר סביב רצועת עזה ובכך קנתה לעצמה שליטה מלאה על תנועת אנשים וסחורות בין הרצועה לבין ישראל, הגדה המערבית – והעולם. אמנם, מעבר אחד – מעבר רפיח – נמצא בשליטה מצרית, ואולם יציאה דרכו כדי להגיע לגדה (כולל למזרח ירושלים) או לירדן מחייבת נסיעה ממושכת ויקרה שאינה סבירה, מה גם שבכל מקרה הכניסה – או מניעתה – לגדה מירדן מחייבת אישור של ישראל.

הגדר סביב רצועת עזה מורכבת מגדר אלקטרונית, עמדות תצפית ודרכי פטרול. יציאתם של בני אדם מהרצועה והכניסה אליה, כמו גם ייבוא וייצוא של סחורות, מתאפשרים דרך מעברים בגדר רק לאחר קבלת ההיתרים הנדרשים מישראל, שהשגתם הפכה לקשה יותר ויותר עם השנים. כך הפכה שגרת החיים בעזה למסכת תלאות מתמדת התלויה לחלוטין ברצונה של ישראל.

ישראל שולטת גם במרחב הימי של רצועת עזה. לאורך השנים, ועל-פי שיקוליה בלבד, היא הגבילה את תחום הדיג לטווחים שונים, לעתים עד לשלושה מייל ימי בלבד.

בהסכמי אוסלו הוגדרו 20 מייל ימי (כ-37 ק"מ) כטווח שלדייגים אסור לחרוג ממנו ואולם ישראל מעולם לא התירה דיג במרחק של יותר מ-12 מייל ימי מחופי עזה. בנוסף, ישראל מגבילה גם את הדיג באזורים הגובלים בישראל ובמצרים. קראו עוד

ב-1996, בתגובה ללחץ פוליטי ובינלאומי, החליטה הממשלה לא להקים עוד התנחלויות חדשות. במקום זאת, היא אימצה טקטיקה חדשה של הקמת "מאחזים בלתי חוקיים", הנעשית לכאורה באופן בלתי רשמי אך בפועל זוכה לסיוע, הגנה ומימון ממשלתיים. באמצעות מנגנון זה הוקמו ברחבי הגדה כמאה נקודות התנחלות חדשות.

על אף שהם מוקמים בתחילה כנקודות התיישבות קטנות עם מבנים זמניים, השפעתם של מאחזים אלה חורגת בהרבה משטחם הבנוי. המתנחלים, יחד עם החיילים הנשלחים להגן עליהם, חוסמים בפני פלסטינים את הגישה לחלק ניכר מאדמותיהם שבסמוך אליהן הוקם מאחז, תוך שימוש באלימות ובאמצעי הפחדה שונים. המתנחלים אף משתמשים לא פעם בקרקעות בעצמם. מנגנון זה תורם להמשך פירורו של המרחב הפלסטיני בגדה באמצעות ביסוס והרחבה של נוכחות ישראלית – אזרחית וצבאית. קראו עוד

לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, הטילה ישראל הגבלות חדשות ומחמירות על תנועת פלסטינים בתוך השטחים עצמם: ברצועת עזה הקימה ישראל מחסומים שחילקו אותה לשלושה אזורים נפרדים. בגדה הציבה ישראל עשרות מחסומים ומאות מכשולים פיזיים – כולל ערימות עפר, קוביות בטון ותעלות.

מכשולים אלה יצרו את ההגבלות הגורפות והמתמשכות ביותר על תנועת פלסטינים מאז תחילת הכיבוש, שיבשו כל היבט בחייהם של תושבי השטחים ומנעו מהם לנהל שגרה סבירה. מאז, חלק מהמכשולים הוסרו בעוד אחרים הפכו למחסומי קבע. קראו עוד

ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל על הקמת גדר ההפרדה. שיקול מכריע בקביעת תוואי הגדר היה מיקומן של התנחלויות, מה שסלל את הדרך לסיפוחן בפועל של 81 התנחלויות (כולל 11 השכונות שהוקמו במזרח ירושלים) ושל שטחים נרחבים נוספים לצורך הרחבתן העתידית.

בשל שיקול זה, כ-85% מהתוואי המפותל של הגדר עובר בגדה המערבית ולא בשטחה הריבוני של ישראל. כך, באמצעות הגדר, קטעה ישראל רצף של התיישבות פלסטינית – עירונית וכפרית, ניתקה קשרים בין קהילות שנבנו לאורך דורות רבים ושינתה באחת את המרחב הפלסטיני.

תוואי הגדר – כולל המקטעים שכבר נבנו ואלה הנמצאים בשלבי בנייה או צפויים להיבנות בעתיד – משתרע על-פני 712 ק"מ, יותר מפי שניים מאורך הקו הירוק. לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), נכון לספטמבר 2017 הושלמה בנייתם של כ-460 ק"מ (כ-65% מהתוואי המתוכנן). 53 ק"מ (כ-7.5%) נוספים היו בבנייה וכ-200 ק"מ אושרו לבנייה עתידית.

גדר ההפרדה נבנתה כגדר גבול. לאורך רוב התוואי היא מורכבת מגדר אלקטרונית שמשני עבריה דרכים סלולות, גדרות תיל ותעלות, ורוחבה כשישים מטר בממוצע. באזורים עירוניים הוקמה, במקום גדר זו, חומת בטון בגובה של שמונה עד תשעה מטרים. אורכם הכולל של מקטעים אלה הוא כשבעים ק"מ. קראו עוד

גדר ההפרדה בירושלים ניתקה את העיר לחלוטין משאר הגדה המערבית, ובכך החמירה את בידודה משטחי הגדה שלא סופחו לישראל.

בניית הגדר בעיר החלה בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה – רובה בצורת חומה גבוהה שהוצמדה בחלקה לבתי התושבים – והושלמה ב-2016. להבדיל מהמחסומים שהציב הצבא כעשר שנים קודם לכן בעומק הגדה, החומה והגדר בירושלים יצרו חיץ הרמטי בין העיר לשאר הגדה ובכך האיצו את ניתוקה משטחי הגדה שלא סופחו לעיר. זאת מאחר שהעיקרון הדומיננטי שהנחה את קביעת תוואי הגדר היה הצמדתו לגבול המוניציפאלי של העיר, שסיפח שטחים מהגדה, במטרה להבטיח את שליטתה של ישראל בהם. ואולם עד אז – גבול זה היה בעיקר תיאורטי ולא הייתה לו כמעט השלכה על מציאות החיים של התושבים בירושלים ובשכונות הצמודות אליה: קהילות פלסטיניות בירושלים ובשאר הגדה המערבית המשיכו לקיים קשרי מסחר, תרבות, חינוך ובריאות. הקמת הגדר קטעה באחת את מרקם החיים התוסס הזה.

מאותם שיקולים שהנחו את ישראל בעת קביעת גבולות העיר ב-1967 – השאיפה לצרף לשטחה של ירושלים כמה שפחות פלסטינים וכמה שיותר קרקעות – חרגו מתכנני תוואי הגדר מהגבול המוניציפאלי: בשלושה מקומות הם העמיקו עוד אל תוך הגדה, תוך השתלטות על מרחבים דלילי אוכלוסייה פלסטינית; ואילו בשני אזורים הם קבעו את תוואי החומה בתוך שטחה המוניציפאלי של העיר, על מנת להותיר מעברה השני כ-40% מאוכלוסייתה הפלסטינית של ירושלים (כ-140,000 איש). שני אזורים אלה הפכו לשטחי הפקר והם סובלים מהזנחה קיצונית ומהגבלות חמורות על תנועת הפלסטינים החיים בהם, בשל המחסומים בינם לבין שאר העיר. כך, בסופו של דבר, תוכנן סביב ירושלים תוואי מפותל באורך כולל של 202 קילומטר. קראו עוד

ב-1997 הכריזה ישראל על כל שטחי השיפוט של ההתנחלויות – כ-540,000 דונם, כמעט עשירית משטח הגדה – שטח צבאי סגור שאסור לפלסטינים להיכנס אליו. במצטבר, ישנם כיום כ-1,765,000 דונם – כמעט שליש מהגדה – המוכרזים שטח צבאי סגור לפלסטינים.

שטחי השיפוט של ההתנחלויות חולשים על שטחים עצומים, המשתרעים הרבה מעבר לשטחן הבנוי. למרות שצו הסגירה לא נאכף בעקביות, הוא מונע כל פיתוח פלסטיני בקרקעות אלה ובכך שומר אותן כעתודות קרקע להרחבה עתידית של ההתנחלויות.

במהלך האינתיפאדה השנייה הכריזה ישראל שטח צבאי סגור גם על שטחים שנותרו בין גדר ההפרדה לקו הירוק ("מרחב התפר") ועל קרקעות שנתפסו סביב מספר התנחלויות ("שטח בטחוני מיוחד"). צווי סגירה אלה הוסיפו כ-180,000 דונם לאזורים האסורים בכניסת פלסטינים בגדה המערבית.

מתחילת שנות ה-90 ועד לתחילת 2015 בוטלה סגירתם של כ-364,000 דונם, זאת בעיקר בעקבות החלוקה של המרחב בגדה בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. קראו עוד

כיום ישנם כמעט 300,000 דונם של שמורות טבע מוכרזות בשטחים שהוגדרו שטח C בגדה המערבית. כ-40,000 דונם שהוכרזו שמורות טבע בעבר, נותרו בשטחים שהוגדרו שטחי A ו-B.

בשנים 2000 ו-2013 הוכרזו שלושה גנים לאומיים נוספים בשטחה המוניציפאלי של ירושלים. גנים אלה כוללים קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית או שהם נמצאים בתוך שטחם הבנוי של שכונות וכפרים פלסטיניים או בצמוד אליהם, והם מונעים את התרחבותם. קראו עוד

בספטמבר 2005 השלימה ישראל את מה שכינתה "תכנית ההתנתקות" מרצועת עזה. היא פינתה את כל ההתנחלויות ברצועה, הסיגה את כוחותיה הצבאיים והכריזה על סיום שלטונה הצבאי שם.

על אף ההצהרה בדבר סיום המשטר הצבאי ברצועת עזה, ישראל ממשיכה לשלוט בהיבטים מרכזיים של החיים בה. ישראל שולטת בכל המעברים היבשתיים של הרצועה, מלבד מעבר רפיח, וכן במרחב האווירי והימי. כך, שולטת ישראל באופן כמעט מוחלט על תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה. זאת, גם כאשר מדובר בתושבי הרצועה המבקשים רק לעבור דרך שטח ישראל כדי להגיע לגדה המערבית או למדינות אחרות. קראו עוד

בקיץ 2007, לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה, ניצלה ישראל את שליטתה במעברים כדי להטיל עליה מצור: היא הפכה כמעט שני מיליון בני אדם לאסירים בתוך שטח הרצועה, הביאה לקריסתה הכלכלית ויצרה תלות של תושבי הרצועה בסיוע בינלאומי.

במסגרת מדיניות המצור, ישראל אוסרת על כניסה לעזה ועל יציאה ממנה, מגבילה ייבוא של מוצרים מסוימים ומטילה הגבלות חמורות על ייצוא. ישראל גם אוסרת על הקמת נמל ימי שיאפשר תנועה חופשית של סחורות ושל אנשים, ומונעת את שיקום נמל התעופה של עזה שנהרס בהפצצה ישראלית בשנת 2001.

המצור גרם לקריסתה של הכלכלה ברצועת עזה. רוב המפעלים ומאות עסקים נסגרו. כ-80% מהתושבים תלויים בסיוע הומניטארי מארגונים בינלאומיים וכ-60% סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. השפעת המצור ניכרת בשיעורי אבטלה מהגבוהים בעולם – העולים על 40% בקרב כלל האוכלוסייה ועל 60% בקרב צעירים.

מצב התשתיות והשירותים הציבוריים ברצועה הוא בכי רע: כ-95% מהמים הנשאבים ברצועה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה. חשמל מסופק לתושבים רק לשעות ספורות בכל יום. המחסור בחשמל משפיע גם על מערכות המים והביוב, התלויות באספקתו הרציפה, ובהעדרו הן כמעט שלא מתפקדות. בנוסף, בשל הפסקות החשמל ומחסור כרוני בציוד רפואי ובתרופות, שירותי הבריאות בעזה רחוקים מלענות על צורכי האוכלוסייה וטיפולים חיוניים רבים אינם זמינים בה. קראו עוד

מאז "ההתנתקות" בשנת 2005 פתחה ישראל שלוש פעמים במה שהגדירה כ"מבצעים צבאיים" ברצועת עזה: "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009), "עמוד ענן" (נובמבר 2012) ו"צוק איתן" (יולי-אוגוסט 2014).

במסגרת סבבי לחימה אלה הרגה ישראל אלפי בני אדם, בהם מאות ילדים, הרסה אלפי מבנים ופגעה באופן חמור בתשתיות שגם כך היו על סף קריסה. בכך, החמירה ישראל עוד יותר את המצב הקשה השורר ברצועה. המשך המצור מונע את שיקומה של עזה ועשרות אלפי תושבים נותרו עד היום חסרי בית.